הדבר הראשון ששמתי לב אליו זה השק השחור ששמו לו על הראש. הוא עמד בכניסה לדלת, קטן, רזה ומפוחד. ניתן היה לראות שהוא מתנשם בכבדות לפי הבד השחור שנצמד לפה שלו בכל פעם שלקח נשימה. בדיוק כמו בסרטים.
ככה נראים מחבלי חיזבאללה?
אחריו נכנס חייל, קצת רחב גוף וקשוח למראה. אני לא זוכר איך נראה החייל, כי הדבר היחידי שהסתכלתי עליו זה מקל העץ הקצר שהוא החזיק ביד. ראיתי שאלכס מחייך, הסדיסט כבר רגיל לזה, בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה.
התחלנו את התחקור, אני כבר לא זוכר על מה דיברנו. ניסינו לדלות פריטים שרלוונטיים ל"צי"ח של היחידה". איזה שם מפוצץ. נתנו למסכן לעשן וגם הכנו לו קפה שחור "סאדה", שיהיה כמו שהוא רגיל.
בסוף התחקור שוב שמו את השק על הראש שלו. החייל היה צריך ללכת לאנשהו, אז שאלו אותי אם אני אוכל להחזיק את המקל. "למה להחזיר את המקל"? שאלתי. "אם הוא עושה תנועה פתאומית, תוריד לו את זה על הראש". הוראות פשוטות.
הלכנו לכיוון התא שלו, יואל מצד אחד, אני מצד שני. כל הזמן הצלבנו מבטים יואל ואני, עד שפתאום השבוי נעצר בפתאומיות והסתובב לכיווני. הוא ניסה להגיד משהו מבעד לשק, שנייה לפני שהכנסנו אותו לתא, ולא הספיק בגלל שהורדתי לו את המקל בראש. זה היה אפילו מבלי לחשוב. "קלאנק" וזהו. בחיים שלי לא היכיתי אדם לפני זה. יכלו לראות שהוא מדמם. סוהר במתקן בא בריצה, דחף אותי קלות והעיף את הלבנוני חזרה לתא.
"הם לא לומדים.." הוא אמר לי וקרץ כשחזר לעמדה שלו. עמדתי שם וניסיתי להבין מה קרה.
מאז אין כמעט לילה שאני לא נרדם לפני שאני חושב על מה לעזאזל הוא ניסה להגיד לי, השבוי. הוא חוזר רודף אותי בחלומות, עם מקל מעץ ביד שלו, ושנייה לפני שהוא תופס אותי אני שומע "קלאנק" ומתעורר.
זה היה התחקור הראשון שלי.
מאמי. כפרה עליה. התקשרה כמה פעמים במהלך התחקור, ולא עניתי, כי אסור. התקשרתי אלייה בחזרה "סורי שלא עניתי נשנאש, הייתי בדיון". ואני מרגיש "קלאנק" בעצמי על זה שאני צריך לשקר ליפה שלי. והיא באמת יפה. באותה תקופה של המלחמה אני לא מבין את זה, אבל היא זו שהצילה אותי. בכל מובן שבנאדם יכול להינצל בו.
עוד תחקור.
הפעם אזרחים מסכנים שבטעות נתקלו במארב צנחנים במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אבא ובן. השוטרים הצבאיים מובילים אותם לחדר חקירות, פלאנלית על העיניים שלהם כדי שלא יראו איפה הם נמצאים. קודם נכנס האבא, הבן מחכה בחוץ. אנחנו שואלים אותו שאלות, והוא עונה. לא משחק. מה הוא מבין בכלל? הוא פשוט צד בויכוח שלא הוא התחיל ולא הוא יסיים. מאוד חייכן, אבל מפוחד. כאילו שאם הוא לא יספק את ה"אליהוד" הוא יחטוף בראש. ואנחנו? משחקים אותה קשוחים. באנו לשאול שאלות. מסכן. "פלאח", עובד אדמה. מה הם עושים כאן בכלל? למה באמצע הלילה, אחרי 48 שעות בלי שינה ובלי מקלחת, הוא צריך לענות לי על שאלות?
ביקשנו שיוציאו אותו, ואחריו נכנס הבן. שמנמוך כזה, שזוף, בן 27. איך שהוריד את הפלאנלית וראה אותנו, ארבעה אנשים בחדר, נעמד, חייך במבוכה, ובא ללחוץ דווקא לי, מכולם דווקא לי, את היד. לא הושטתי את היד. אנחנו בתחקור ויש דרך להתנהג בתחקור. הוא התיישב, ראו שהוא נפגע, וזה שבר אותי. למה לעזאזל הוא הושיט את היד שלו דווקא אליי???
אחרי שהתחקור הסתיים אלכס הנאצי העיר משהו על זה שהם ממש מסריחים ושחייבים להחזיר אותם מהר ללבנון רק כדי שיקבלו מקלחת. לא הקשבתי לשום דבר, אני כבר לא זוכר מה היה בתחקור. הדבר היחיד שחשבתי עליו כל הערב זה "למה לעזאזל לא לחצתי לו את היד?"
מאמי המותק שלי באה לאסוף אותי מצומת התשבי בשתיים בלילה. איזה ילדה יפה. אני מסתכל עליה ומעריץ אותה. "כן פגישה ממש התארכה מותק אבל היינו חייבים לסיים כמה דברים..". והיא לא חושדת בכלום היפה שלי.
וטוב שככה, שתישאר בעולם שכולו טוב, מה היא צריכה לשמוע על החרא הזה?
מאז תחקרתי עוד הרבה. תחקרתי סגני נשיאים ומפקדי יחידות, וקבצנים ועובדי אדמה. תחקרתי אנשים בלי שיניים ועם שיניים, ותחקרתי אנשים בלי ידיים. פעם הייתי רמי ופעם רונן, פעם רענן ופעם עמיר. וכולם באים אליי בחלומות, בצורה כזו או אחרת. לפעמים אני מתחקר אותם ולפעמים הם מתחקרים אותי. לפעמים הם מכאיבים לי כל כך, ואני פשוט לא מצליח להתעורר.
והסיוט הכי נורא, זה אותו שמנמוך שזוף שבא ללחוץ לי את היד, ואני מסרב. תמיד מתעורר כשאני רואה את המבט המאוכזב על פניו, ועד היום, שנה וחצי אחרי, אני עדיין שואל את עצמי למה לעזאזל לא לחצתי לו את היד?
ותמיד גם אותו ריח אחרי שאני מתעורר בבהלה מהסיוטים האלה. הריח של השיער שלה, כל כך קרוב אליי בתנוחת כפית הזו. אני מתעורר, והיא שואלת "מאמי הכל בסדר?" ואני אומר לה "כן יפה, היה לי סיוט". מסביר לה שזה היה על לבנון ולא מפרט יותר מזה. והיא חוזרת לישון בזרועותיי, ואני רק חושב על למה אני לא מספר לה.
אני מרגיש אשם. כל כך אשם על זה שעמנואל נהרג. לילה לפני המבצע ישבנו באיזה דיון, וצחקנו שאם מישהו מזהה אותם, שיחזיק את הבטן ויתחזה לפצוע כדי לקנות זמן. צחקנו כמו אידיוטים כולם וצעקנו "תחבושת תחבושת" בערבית. לילה לאחר מכן עמנואל צעק "תחבושת תחבושת" בעברית והחזיר את נשמתו לבורא.
בתור קמ"ן שטח התפקיד שלי היה לתחקר שבויים ולאסוף מידע, בין היתר למוכנות הלבנונים להנחתות. היה מספיק חומר שהם סיפקו (כולל הבחור עם ה"קלאנק"), שאמר שיחכו לנו, ושידעו שאלה אנחנו. וציינתי את זה, אבל אני מרגיש שלא מספיק חזק. החליטו שלמרות כל המידע שהבאתי יוצאים לפעילות.
עד היום אני חושב אם אני, סג"מ צעיר בסיירת מטכ"ל, היה יכול ע"י קצת יותר לחץ, לגרום לזה שעמנואל ואני עוד נצעק שוב שטויות בערבית.
ושוב מאמי. השארתי את האוצר שלי לישון לבד במיטה שלי, כי הלוויה היום, יום שבת בשלוש בלילה. אני עומד כאן, בחושך החמים הזה של אוגוסט, וכולם מסביבי בוכים. רב הישיבה בה עמנואל למד מדבר, והלב שלי כל כך נקרע ואני בכל זאת מצליח לחרוט כל מילה עליו, כדי לא לשכוח את הרגע הזה.
"שני צדדים היו לו לעמנואל. הלוחם, והאדם. אוי לו לאותו אדם שהיה פוגש את עמנואל בשדה הקרב, עמנואל גיבור ישראל, אך עונג רב היה נגרם לאדם אשר פגש בו בשאר חייו". ואני כל כך בוכה, ומרגיש אשם, וחושב על מאמי שלי, שישנה לבד במיטה, ובטח קר לה כי אני לא שם.
היו עוד מבצעים, ועוד תחושות. כמו הסבתא הלבנונית שנשך אותה בבטן כלב בפשיטה שעשינו על בית של מחבל באזור שפך נהר הליטאני. כתבו על זה בעיתונים הלבנונים, ופה בארץ התייחסו לזה בזלזול, אבל הכל אמת. כלב ישראלי נשך זקנה לבנונית בבטן בזמן המלחמה.
הדרדרתי מאז. נכנסתי למדרון תלול של חורבן עצמי ולא ראיתי את הסוף. הגעתי לתהום הכי עמוקה של החיים שלי, ובתוך החושך הזה, עמוק שם למטה עם האשמה על עמנואל, ה"קלאנק" והיד המושטת שלא נענתה, היא משכה אותי. משכה אותי, וחיבקה, וקירבה אותי לגופה, וסלחה לי על הכל. רצתה אותי שם איתה ולא משנה מה, ואני הבטחתי לעצמי שתמיד אני אהיה שם.
עברנו מאז כל כך הרבה ביחד, טסנו לחו"ל והיינו חזקים ובלתי מנוצחים. הסיוטים נמשכו, כמובן, אבל תמיד הייתי אומר לה שזה קשור ללבנון והיא הייתה מנשקת אותי וחוזרת לישון. אף פעם לא פתחתי את הקלפים, ואף פעם לא פניתי לטיפול. כל הדמויות והאשמות האלו נשארו שם.
הייתי צריך, אלוהים יודע שהייתי צריך. עד היום אני מרגיש אשמה מטורפת. לא רק כלפי עמנואל, אלא כלפי כל הערבים ששיקרתי להם בפנים, וניצלתי אותם כדי לקבל מידע שלא הועיל לאף אחד. לכל האחים הישראלים שלי, שהתאמנתי עליהם קודם בלשקר, בלזייף את הזהות שלי. כל המוניות שהזמנתי כדי להעלות את הכלב החולה שלי שלא באמת קיים, וכל הפעמים שהייתי בחור בשם עמיר ושכחתי מי אני באמת.
היא נפרדה ממני היום. אמרה שהיא לא יכולה יותר. זה שבר אותי, אבל אני מבין אותה. מה היא צריכה להתמודד עם כל החרא הזה? זו אשמתי סך הכל. אף פעם לא באתי ודיברתי איתה באמת על מה אני מרגיש. אני מתאר לעצמי שהיא גם תקרא את הטקסט הזה, וחלק מהדברים ישמעו לה מוכרים. אבל היא לא מכירה את הכל, והיא גם לא צריכה להכיר. היא לא צריכה להכיר את כל הפעמים שחשבתי לחזור בתשובה, בגלל אותו מורה חרדי שהיה לי וגרם לי להניח תפילין, ואחר כך נסע לגדה וחטף נשים יהודיות והבריח אותן חזרה לישראל. לא צריכה לדעת על הפעמים שישבתי כל כך קרוב למחבלים, הזיעה שלי מתערבבת בשלהם תוך כדי שכולנו, גם הם מבלי שהם יודעים, פועלים בשירות המדינה. היא לא צריכה ולא אמורה.
זו בעיה שלי שלא טיפלתי בזה. שנתתי לעצמי להיות חצי בנאדם בקשר רומנטי שדורש בנאדם שלם. אני כל כך מבין אותה. שישי בלילה, ואני אומר לה שאני עייף ולא בא לי לצאת היום, כשהדבר היחידי שאני רוצה זה לחבק אותה וללכת לישון, ולא כי אני רוצה ללכת לישון, אלא פשוט כי אני רוצה לחבק אותה. זו בעיה שלי שנתתי לכל ריב קטן להפוך למאבק כוחות גדול, וחיכיתי עד שהיא תישבר כדי להישבר בעצמי. זו בעיה שלי שוויתרתי על כל מי שהייתי למענה. היא לא חייבת לי כלום.
ובכל זאת, יש כאן משהו פוגע. חשבתי שתהיה הבנה, סימפטיה. משהו.
וזה לא שם. רוקנתי אותה לגמרי מכל חשק להיות איתי. הבן אדם הכי יקר לי בעולם אומר לי שהוא לא רוצה להיות איתי. אין שום דבר שאני יכול לעשות, חוץ מלבכות או לרצות למות, אז אני עושה את שניהם.
אני לא יודע מה יהיה מכאן. אם כשהיא ואתם תקראו את זה אני אהיה כאן, מתחת לאדמה או באוסטרליה. אני רוצה מצד אחד למות, ומצד שני פשוט לא להיות. וזה לא אותו דבר גם אם זה נשמע ככה.
קשה לי, וכואב לי, ואני צריך אותה כאן לידי. יש לי כל כך הרבה לתת לה אם היא רק תרצה. אם היא רק תגיד שהיא אוהבת אותי ורוצה שנעבור את זה ביחד. ואני לא מסוגל לשבת ולחכות שזה יקרה. כזה אני. ילד קטן. תמיד היא הייתה אומרת שיש לי עיניים של תינוק.
ילד טיפש. הכל תמיד כל כך שחור ולבן. אם לא היא אז אף אחת, ושום דבר ואף פעם.
תמיד אמרתי לה שאני כותב כשיש לי חוויה שלילית, והיא הייתה צוחקת ואומרת לי שהיא תיתן לי חוויה חיובית לכתוב עליה. מצחיק ששוב אני כותב, וזה לא חיובי גם הפעם. והכל כל כך מבולגן, בלי סדר אבל עם כל כך הרבה משמעות. פשוט יוצא החוצה, וכשאני מבין מה נשאר לי לעשות הבכי מציף אותי עוד פעם.
אני מרגיש פגוע, ולא רק בגללה. גם בגללי, שנתתי לזה לקרות. אני כל כך אוהב אותה, ורוצה לחזור להיות שלה ושתהיה שלי, אבל אני גם לא רוצה להרגיש יותר. לא אשמה, לא חרטה, ולא כלום. אני רוצה לפגוש את מי שתכנן את כל הדברים האלה בשבילי, ולקוות שכשאני אושיט לו יד, הוא ישיב לי בחזרה.
